בן לחיה ויוסף כהן
נולד ב ה' באב תשכ"ה, 03/08/1965
נפל ב ו' באב תשמ"ד, 04/08/1984
הובא לקבורה בבית העלמין האזרחי באיילת השחר 
בן 19 בנופלו

סיפור חייו

בן הזקונים להוריו, נולד באילת השחר.
זיו החל את לימודיו בבית הספר היסודי "מבוא גליל" באיילת השחר, סיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון "עמק החולה" בכפר בלום, ועמד בבחינות הבגרות. זיו הצטרף לעבודת המדגה בבריכות הקיבוץ והפך לאיש צוות מן השורה.
היה נער יפה, שמח, אוהב חיים ואנשים, מן הדמויות המקובלות. חיוך של טוב לב ואופטימיות היה נסוך על פניו. נער משתף פעולה, מיישר הדורים, משקיט ומרגיע.

סיפור נפילתו

בסוף ינואר 1984 גויס זיו לצה"ל. הוא השתתף בסדרת הגיבוש לשייטת 13 וסיים אותה בהצטיינות. עבר את הטירונות ועמד בפני סיום קורס מ"כים. היו לו כל הנתונים לסיים בהצלחה את המסלול בשייטת ולהימנות על אחד מלוחמיה הטובים ביותר. את חיוכו הנצחי והשובב של זיו כולם הכירו. גם בשעת לחץ ומאמץ וגם ברגעי שלווה. תמיד היה אדם שידע לשמוח, לעודד ולעזור. הוא היה שקט אבל ברגע שלא היה בסביבה הדבר היה מורגש. הוא היה בעל ראש פתוח, תמיד התעניין בנעשה סביבו, גם בצבא וגם מחוצה לו.
זיו נהרג בתאונת דרכים בעת שירותו הצבאי, יום לאחר שחגג את יום הולדתו ה – 19.
לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.

דברים שנאמרו לזכרו

ניצה:

זיו
נולדת בלילה, להאיר לנו יום. בלילה כבה האור.
בחיוך, בעיניים זוהרות. חשך עולמנו.
כולך קורן שמחה, אהוב, אוהב חיים. הלכת מאתנו, זיו.
מפיץ עליזות ונועם.
שופע זיו.

תמר פרסנס:

צהלכושי וחיה, שלום!
הכרנו מעט, ולא פלא. מורים מכירים את ההורים של הילדים שקשה להם, שלא מסתדרים, שצריכים לעזור להם. אבל זיו, זיו היה כמו עוגן בשמש. חזק, מחייך, קורן אהבה לכל, היה נעים וחם לצדו.
גם כשנמאס לזיו מהלימודים, גם שהיה לו כבד מאימת הצבא, היתה בו מספיק אופטימיות כדי לומר "אל תדאגי, תמר, אני אטפל בזה".
ואני האמנתי לו, האמנתי שיהיה בסדר, כדבריו.
כל-כך נורא לסגור את הגולל על השמש.
וכל-כך מעט נחמות יש על הקבר הטרי של זיו.
ובכל זאת, אתם יודעים שהענקתם לזיו חיים טובים. נתתם לו אהבה ובטחון, והוא הקרין לעולם את אשר הענקתם לו.
אתכם… 

מתוך דבריה של כרמלה גורלי (מורה מכיתה י'):

ואולי החיוך הטוב ואופטימיות שבך עוזרים לי עכשיו…
אז חונקת דמעה,
וזוכרת אותך כך,
כמו שאתה,
נער יפה, שמח,
אוהב חיים ואנשים.

גאולה גלילי:

זיו
היה לנו נער עם לב של פרח.
כשנלך בשדה חרציות,
כשהשמיים כחולים כחולים מעלינו,
האדמה לחה, השמש רכה ועוטרת,
נמצא שדה צהוב כולו, פתוח כולו מול האדמה אל השמיים.
וכל השדה הוא חרצית אחת,
כמה יפה, כמה חמה, כמה מלאה.

נורית אגוזי

זיוי חמוד,
נדמה לי שאבדן אדם לא יכול להיתפס אף פעם בהתחלה, הכאב הוא תוצאה של ההלם והחסר. עדיין הלומה. זיוי, אתה כל-כך חסר. כל-כך…
כבר המון מכתבים כתבתי אליך, אף שידעתי שלעולם לא תקראם.
כתבתי בקיץ,  כשלשוא חיפשתי איש שזוף בבריכה…
כתבתי בסתיו, כשפרחו חצבים כנרות נשמה,
גם בחורף כתבתי אליך,  כשהשמיים בכו יחד אתי עליך,
ובאביב,  כשהכול פרח כל-כך, כשחרציות צהובות כל-כך הדגישו לי והזכירו לי חיים שכבר לא…
עכשיו שוב קיץ, נסגר מעגל שלם. רוצה לא להאמין אבל קצת מאמינה.
עברה שנה, ועם כל חג או אירוע שעבר, הרגשתי את הפעם הראשונה בלעדיך.
ימי השישי בדיסקו , השבתות  בבריכה, כל-כך חסרים אותך. אבל אתה אתי.
כל מסיבת ריקודים,  תהיה זו היכן שתהיה,  אתה אתי בצעדי ריקודי.
יודעת שיותר מחצי האנרגיה שלי בריקוד באה לי ממך, מזכרך.
רוצה לכתוב כאן על אותו חיוך שכל-כך אהבתי, על אותה פשטות שבה התייחסת לחיים, על אותה שמחת חיים שהציפה אותך ואת אלו שסביבך, אבל מרוב אהבה מרגישה מין חלל גדול שנפער, ואולי, עד סוף החיים הוא לא ייסגר.
שואלת אותך: איך צריך לחיות עם זה? עם אותו כאב? לנסות לשכוח? או אולי לזכור? או אולי פשוט לקבל אותו כשהוא בא, לא לברוח ממנו, להרגיש, לכאוב, כי רק כך הוא תופס את המימד הנכון שלו. נקרעת בין הצורך לכתוב אליך באותה אופטימיות שהתייחסת אל החיים ובין הכאב והקריעה שמרגישה בפנים.
יודעת היום שצריך המון זמן שיעבור כדי להתרגל לעובדה ולסתום את הגולל. בינתיים, בעזרת מחשבות עליך ונסיון לחיות את החיים כפי שחיית אתה אותם, אני ממשיכה לחיות ולצעוד קדימה, יודעת שהליווי המתמיד שלך הוא מכוח אהבתי לך והקסם שלך,  ואני מתנחמת מעט בזה.
מרגישה את החיוך, מנשקת אותך כפי שתמיד, בכל פגישה, עם כל הכאב.

מקימת הדף – יעל בניאס